מבית המדרש

כל ההתפתחות הכללית וההתפתחות הפרטית תלויה בתפילה. התפילה אינה אמצעי להשגת דברים אלא מטרה. אם לא נתפלל - לא נקבל, לא משום שלא התנהגנו יפה אלא משום שאנו מתעלמים ממהות חיינו. הרגשת החיסרון יש בה מעלה עליונה ואיתות מן השמים שה' חפץ בתפילתנו.

דור המבול חטא בעוון גזל. גזל משמעותו פרוד הפך האחדות. מלבד זה שהגזלן מקלקל את העולם בפן החברתי הוא גם כופר בבורא בכך שהוא חושב שיש טעות והחפץ שניתן לפלוני שייך אליו. השהות של נוח ובניו בתיבה באה ליצור עולם חדש, עולם של חסד! . משום כך נצטוו נח ובניו לדאוג לכל הבע"ח ולתת להם את מזונם בזמן, וברגע שמשהו קטן השתבש, מיד נח שילם את המחיר, משום שכל פגיעה קטנה עלולה ליצור פגם ביסודות של העולם דור הפלגה בשונה מדור המבול היו אוהבים זה את זה ועל אף שאהבה זו נולדה מהרצון לכפור בבורא מכל מקום עצם העובדה שהיו מאוחדים ואוהבים, דבר זה היה בו די כדי להגן עליהם מפני כליה. המושג "שלום" הוא מושג פנימי ולא חיצוני. פעמים יתכן שהאדם יעשה פעולה שכלפי חוץ היא נראית הפך השלום, כמו שחיטת בע"ח, הריגת מחבל שסיים את "מלאכתו" והוצאת אדם לסקילה בזמן שיש סנהדרין, אך כל זה רק מבחינה חיצונית ומבחינה פנימית מעשה זה מביא הרבה שלום לעולם!!

פתחנו בכך שאברהם היה מרכבה לשכינה. תהינו איך אנו נוכל להיות מרכבה, הרי אברהם היה ענק שבענקים. בא השם משמואל ואומר תדע לך שגם אברהם התחיל ממקום נמוך. מתוך הבנה זו מובנת הדרישה של חז"ל "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב!!

עיקר נסיון העקדה לא היה בעצם הפעולה של "והעלהו שם לעולה" אלא "בסתירה" הברורה שנולדה מדבר הקב"ה. בהסתכלות פנימית יותר ראינו שגם עצם "הסתירה" לא היתה עיקר הנסיון, אלא הבחירה שעמדה בפני אברהם אבינו, האם לבחור במידת האהבה ולומר "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כדי למנוע חילול ה' גדול, או לבחור במידת היראה ולהכנע בפני ציווי הבורא גם כשאנו לא מבינים וגם כשנראה לנו שהכל הולך להתמוטט ושם שמים עומד להתחלל. אברהם אבינו בוחר במידת היראה לא מפני שהוא אינו אוהב, אלא מפני שאהבתו נבנתה על גבי יראתו. אהבה גדולה ללא בסיס של יראה יכולה להביא לאסון גדול כפי שארע ל250 איש שהתחברו לקרח. לעומת זאת אהבה שמבוססת על יראה שומרת על האדם להשאר תמיד בתוך הגבולות גזרה שקבע לנו הבורא. כיהודים, כהורים וכמחנכים עלינו לשמור ולחזקת את קומת היראה ועל גבה לבנות ולחזק את מידת האהבה!

האבות והאימהות מלמדים אותנו שכל מעשה שאנו עושים צריך להיות מעשה תמים, מעשה שלם. שלמות המעשה נמדדת בכך שאנו סוגרים את כל הפינות ולא עושים רק בערך. כדי שמעשה יהיה שלם יש להקפיד על מספר דברים: 1. להיות מחובר למה שאנו עושים. 2. להיות מרוכז בחובה שלנו ולא בחובת הזולת. 3. להיות מרוכז במעשה ולא ברווחים הצדדיים שאנו מקבלים ממנו.

הבטלה היא רעה חולה המביאה לתוצאות נוראיות. הבטלה בתחילת דרכה אינה נראית מזיקה, אבל בתוכה היא טומנת הרס רב. אם אצל המבוגרים אנו רואים את התוצאות באופן מידי, אצל הילדים התוצאות הכואבות מגיעות אחרי שנים רבות ואז כבר הדרך לתקן קשה מאד. אנו כיהודים צריכים לדאוג לעצמנו לעמול קשה ולהתעסק בעשייה חיובית שמביאה להתעלות רוחנית ולא פחות חשוב לקחת אחריות ולנתב גם את ילדינו לעמול וללכת בכיוונים נכונים של עשייה ולמידה וכך להצילם מהבטלה ולמנוע הרס עתידי. עיקר הבטלה מקורה בחוסר רצון לברר את מהות החיים, לאדם נוח להתעסק עם מה שזמין והוא אינו טורח לבדוק ולחקור מהו רצון ה'. שנזכה להדבק בדרכו של יעקב אבינו, להיות תמיד בעמדת ברור והתקדמות וכך להינצל מהבטלה הנוראית ולרצות לעמול ולהתעלות בקודש!

יעקב אבינו מלמד אותנו מהי שליטה על הכוחות. אין שום מקום להתפרצות רגשית כאשר אין אפשרות לשנות את המציאות. רק כאשר ניתן לשנות את המציאות ניתן להשתמש בביטויים רגשיים ככלי לתקן את המציאות. אולם גם כאשר אנו משתמשים בביטויים רגשיים, השימוש בהם הוא שימוש חיצוני בלבד ובתוך תוכנו אנו נשארים שלווים ורגועים. המפסיד העיקרי שמביא לחוסר שליטה היא מידת 'הבהילות'. כאשר אדם פועל מתוך בהילות הוא לא מתבונן על המציאות בצורה שכלית ונותן דרור לרגשות שלו ומתוך כך עושה טעויות. כדי להשמר מאיבוד שליטה עלינו לשאוף למנוחת הנפש. מנוחת הנפש אין משמעותה מנוחה פיזית אלא להפך עשייה מרובה אך מתוך יישוב הדעת! מנוחת הנפש משמעותה שבכל זמן ובכל מקום אנו נדע לפעול בצורה חיובית ולא מתוך נסיון למלא את החלל שנוצר. המדד הטוב ביותר למנוחת הנפש היא השבת, השבת היא הזמן המעולה ביותר לחזק את שרירי הנפש על מנת שיהיה לנו כוח רוחני גם לשאר ימות השבוע. כאשר האדם מנצל את השבת להתעלות רוחנית זו עדות שהוא נמצא במנוחת הנפש, אך אם הוא כל הזמן מחפש את המיטה או ממתין שהשבת כבר תצא, אין לך פיזור נפש גדול מזה. את מנוחת הנפש נקנה לא רק על ידי סילוק מחשבות זרות, אלא בעיקר על ידי התעסקות במחשבות חיוביות. בנוסף לא ננסה להתפזר על הרבה תחומים יחד אלא נרכז את עצמנו כל פעם בדבר אחד וכך בעז"ה נראה איך בכל מקום ובכל זמן אנו מצליחים להגדיר לעצמנו מהי המחשבה והעשייה הנכונה שצריך לחשוב ולעשות.

בני יעקב עונים לשכם וחמור במרמה כלומר בחכמה משום שכדי לחשוף את השקר של הרמאי ולברר את האמת צריך להשתמש באותן כלים. בני יעקב לומדים זאת מאביהם שמול מעשי הרמייה של לבן התנהג גם הוא בחכמה כדי לחשוף את האמת. ההיתר להשתמש ברמאות (חכמה) מול הרמאי הוא רק מול מעשה הרמייה אבל להתנהל עם רמאי במרמה גם במקום שהוא לא מרמה אסור. יעקב אבינו מרמה את יצחק אביו בנטילת הברכות משום שעשו הוא היצר הרע. כדי לנצח את היצר באופן מוחלט עלינו להשתמש באותן כלים בהם משתמש היצר. הפיתוי להשתמש ברמאות הוא גדול מאד, מי שהולך בישרות עלול "להפסיד" הרבה מאד כסף. התרים הלכתיים אפשר למצוא, אבל עלינו לדעת שכשם שיעקב יודע שנטילת הברכות במרמה זה רצון ה' ואפילו הכי עושה זאת בלב כבד, כך מי שמצא היתר להשתמש ברמייה צריך לחוש תחושת כבדות ואם לא חש יתכן שיש לו הרבה פניות והמעשה לא טהור לגמרי. מי שבוחר ללכת בדרך הרמאות המותרת על פי ההלכה, עליו לקחת בחשבון שבמידה שהוא מודד כך מודדים לו ואם במהלך חייו הוא נתקל באנשים רבים שמרמים אותו אל לו לכעוס, אלא לקבל את הדין באהבה מתוך הבנה שהוא הביא על עצמו את אורח החיים הזה.

יעקב מבקש לישב בשלווה, כלומר להתפנות מהטרדות כדי להתעלות בעבודת הבורא. אך קפץ עליו רוגזו של יוסף, משום שהעולם הזה מלא בקשיים ודוקא מתוך הקשיים אנו נבנים ומתעלים – כל ה"ותרי"ג מצוות שמרתי" בא בזכות ה"עם לבן גרתי"! אין זה נכון לברוח מקשיים, עם קשיים מתמודדים ולא בורחים. פעמים יש קשיים שדרך ההתמודדות היא "בריחה", אבל רק כאשר ה"בריחה" היא אמצעי לאפשר לנו להיות אנשים טובים יותר. חובת האדם לדעת שרצון ה' שהוא יתמודד עם הקושי בתפילה ובדרך ארץ. ההשתדלות לא פוגמת אלא להפך! הנהגת הבורא בעולמנו היא הנהגה טבעית ובהנהגה טבעית נדרש מהאדם להשתדל, אמנם צריך זהירות גדולה שהשתדלות של האדם לא תתהפך לתחושת כוחי ועוצם ידי.

הקב"ה מנהיג את העולם - הכל ידוע אבל הרשות נתונה. גזרות רבות יוצאות אל הפועל בין אם נרצה ובין אם לא. האדם בכוח בחירתו בוחר האם דרכו יצאו לפועל גזרות טובות או ח"ו גזרות רעות. גלות מצרים היתה מוכרחת אך דרכים רבות היו להוציאה אל הפועל. האחים הקדושים בחרו וגלות מצרים התגלגלה דרכם. חובתו של האדם להתבונן על מעשיו ולבחון איזה שליח הוא בוחר להיות.

ברכות יעקב לבניו ולבני יוסף אינן ברכות של איחולים ותקווה אלא זיהוי הכוחות וניתובם למקומות הנכונים. לא ראיית העתיד היא הגורמת לברכה אלא העתיד הוא סימן לכוחות הנפש הטמונים באדם בהווה. יעקב מניח את יד ימינו על ראש מנשה לא משום שממנו יצא אפרים, אלא משום שהוא גדל ליד יעקב ולומד תורה. תכונת הלמדנות והדבקות בתורה היא זו שהביאה את אפרים ללדת צאצאים גדולים ממנשה ומשום כך יעקב מעדיף אותו על פני מנשה. ברכת יעקב, מעבר לזיהוי הכוחות החיוביים , גם באה להוציא כוחות שהאדם חמס ממקום אחר על ידי חקיינות. כוחות אלו אינו טבעיות לאדם ואינן שייכות לו לכן ברכה גדולה תהיה לו אם כוחות אלו יצאו ממנו. תנאי נוסף להוצאת הכוחות אל הפועל במילואן הוא ההתמודדות עם הקושי . ככל שהקושי גדול כך ההתמודדות גדולה ומי שלא יוותר לעצמו יגלה שבתוכו טמונים כוחות שהוא כלל לא היה מודע אליהם. הקב"ה מונע מיעקב לגלות את הקץ כדי לאפשר לכוחות פנימיים לפרוץ החוצה ולהביא את עם ישראל למדרגה גבוהה יותר.

שיעבוד מצרים התאפשר משום שעם ישראל היה אדיש למצב, במקום להתקומם אל מול העוול העם נהג בסובלנות והסכים עם מצבו. שבט לוי היחיד שלא נשאר אדיש למצב ומשום כך לא השתעבד. אדישות נובעת מחוסר תקוה לשינוי, על האדם להאמין בשינוי. גם כאשר השינוי לא יבוא בדור שלו אלא בדורות שלאחריו, חובתו של האדם להישאר ערני ודרוך מתוקף היותו חוליה אחת בשרשרת הדורות. אדם שער לסביבתו ולסובבים אותו צריך לשאוף לדבוק במדת "הנושא בעול עם חברו". משה רבינו נבחר להיות מנהיגם של ישראל משום שהרגיש אחריות גדולה על עם ישראל והיה שותף מלא לצערם ולמצוקתם ואף סיכן עצמו כדי להילחם בעוול ולהקל על אחיו בנשיאת עול השעבוד. נשיאה בעול עם החבר אינה רק בצד הפיזי אלא אף בצד הרוחני. אמון של העם במנהיגם ואמון של המנהיג בעמו נותנים כוח הדדי לעלות ולהתעלות לא רק ברובד הפרטי אלא אף ברובד הכללי.

פרעה היה "זרמן" כשנראה לו אמר "ה' הצדיק" וכשנראה לו אחרת מכביד את לבו ולא משחרר. מלכות ה' היא מלכות שמבטיחה ומקיימת. הבטחה משמעותה יצירת ה"בכח" ובמילים אחרות תכנון העתיד. קיום הוא "הבפועל" ובמילים אחרות מימוש התכניות. כשם שאין עץ ללא גרעין כך אין קיום להווה ללא יניקה מהעתיד. בכוחנו ליצור את ה"בכח" וכך לקבוע איך יראה העתיד. כשם שראינו שהבטחה אצל הבורא יכולה לא להתממש מחמת שהכלים לא מתאימים כלומר שנעשה שינוי אצל הברואים, כך עלינו לדעת שבכל תכנון עלינו לבדוק שאכן יש כלים ראויים שיכולים לממש ולהוציא את התכנית אל הפועל.

המצוה הראשונה בה מצטווים ישראל היא מצוות החודש. מצוות החדש מבטאת את ההתבטלות לבורא. מעלת ההתבטלות מיוחדת לישראל ולא לאומות העולם ומשום כך ישראל מונים ללבנה ואומות העולם מונים לחמה. המתבטל אינו מפחד ואינו חושש אלא מקיים את ציווי הבורא. כאשר האדם משליך עצמו על המקרים ולא שם בטחונו בבורא הוא מונהג בהנהגה טבעית במידת הדין וכאשר האדם מתרומם להתבטל הוא מונהג בהנהגה של חסד. את שני ההנהגות הקב"ה מנהיג ואנו בכח בחירתנו בוחרים באיזו מידה להיות מונהגים. בעקבתא דמשיחא יש זמנים של הסתר ותפקידנו להתבונן ולראות איך הטבע הוא יד ה'. ב"ה זכינו לעלות לארצנו וארץ ישראל נותנת פרותיה בעין יפה, וכפי שאמרו חז"ל אין לך קץ מגולה מזה. לאט לאט הקב"ה מאיר לנו פנים וחוזר להנהיג אותנו בהנהגה של "משגיח מן החלונות" בעז"ה שנזכה בקרוב לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן!

4 כתות עמדו על הים, ובכל אחת מהן יש צד שצריך להיזהר ממנו: הכת הראשונה - הייאוש. המקום הכי נורא. כל הזמן צריך ליישר את המבט קדימה ולא ליפול לייאוש. הכת השנייה - לחזור למצרים. אדם חייב לדעת שלפעמים עליו לשנות הרגלים ואורח חיים, ואסור להיבהל מזה. הכת השלישית - להילחם. מלחמה טובה כאמצעי ולא כמטרה. לפעמים צריך להילחם ולהשקיע בזה את כל הכח, אבל אין לנו עניין בעצם המלחמה. הכת הרביעית - תפילה. תפילה היא החיים שלנו והקשר עם הקב"ה, אבל זה רק בתנאי שהיא לא באה כתירוץ לחוסר העשייה שלנו אלא באה ביחד עם פעולה ועשייה.

הרבה מראות אנו רואים והרבה שמיעות אנו שומעים. לאחר הראייה והשמיעה מגיע שלב ההפנמה. יתרו ורחב זוכים לכל הגדולה שלהם מחמת ששמעו והפנימו. הפנמה משמעותה להיות מוכנים לשנות את אורחות חיינו מן הקצה אל הקצה. טומאתו של עמלק באה לו מחמת שהוא לקח כאידיאל את השמיעה ללא הפנמה, לא מתרגש ולא משתנה. כשאנו שומעים ולא מפנימים אנו מושפעים מהתכונה העמלקית. במעמד הר סיני זכו ישראל להגיע למדרגת אדם הראשון, מדרגה זו מחד מאד תובענית אך מאידך מטרתה של מדרגה זו להורות לכל איש ישראל מהי גודל ועוצמת נשמתו, ככל שאנו נחשפים לדברים גדולים יותר יש בכך עדות על גודל נשמתנו. חוסר הפנמה באה מחמת שאין אנו מבינים מהי גודל הנשמה אשר בקרבנו, כשנבין מהי המדרגה אליה הגענו במעמד הר סיני נדע שכמעט ואין גבול ליכולות שלנו וכשנסתובב עם תחושה של גדלות יהיה לנו קל בהרבה להפנים את הדברים, לשנות את אורחות חיינו ולהתקדם בעבודת הבורא!

מצוות שבין אדם לחברו ניתנו מסיני! המצווה הראשונה בה נצטוונו היא מצוות עבד עברי. המציאות של אדון ועבד היא המציאות הקיצונית ביותר של יחס תלותי. תורתנו הקדושה אומרת "הקונה עבד כקונה אדון" משום שהיחס אל העבד צריך להיות יחס מאד מיוחד ומתחשב. וכל זאת כדי להשריש אצל האדם את תחושת השליחות ולעקור את תחושת העליונות וההתנשאות. כשם ש"רחמנא ליבא בעי" במצוות שבין אדם למקום, כך ואולי יותר "רחמנא ליבא בעי" במצוות שבין אדם לחברו. כל הסתכלות מזלזלת על הזולת פסולה מיסודה, אפילו כאשר המעשה החיצוני הוא טוב כגון נתינת צדקה, אם התחושה הפנימית היא תחושת עליונות מתנשאת הרי שנתינת הצדקה פגומה. כולנו בניו של מקום ובעיני המקום כולנו חשובים ומיוחדים, אלא שלכל אחד מאתנו יש שליחות וכדי שנעשה את השליחות בצורה טובה עלינו להתבונן היטב על נפשו של כל יהודי ולהבין שכל נפש היא עולם מלא. החובה לעזור ליהודי באה כאשר היהודי עוזר לעצמו, אך אם התנהלותו של האדם נצלנית ורשלנית אין כל חובה לשתף עמו פעולה.