כעס

שאלה

שלום הרב,
אנו מגדלים, ב"ה, ארבעה ילדים. הגדולה בת 7. כמובן שלי, כאמא, יש ים של עבודה. בדרך כלל אני עושה הכל בשמחה. מקפידה על נקיון הבית, נקיון הלבוש שלהם, דואגת לאוכל מבושל וכד'. בדרך כלל אני מרגישה טוב ומרוצה מהתפקוד שלי. אבל, כשהדברים לא הולכים, והילדים לא משתפים פעולה, אני מרגישה כעס עליהם, ומוציאה את זעמי עליהם. אח"כ אני נרגעת, ושמה לב שבאמת לא הם לבדם גרמו את הכשלונות. אז אני מרגישה כמו טיפשה, ושואלת את עצמי, למה בעצם כעסתי עליהם דווקא.

תשובה

בראש ובראשונה אני רוצה להביע את התפעלותי מכח של אמא, לגדל, לטפח וכד'. דבר זה אמור לכלל האמהות, ואת בתוכן. אילו הגברים היו נדרשים לעבוד יום יום בעבודות הבית, היו מתייאשים מהר מאוד וזונחים הכל.

ולגופו של דבר: כעס נובע מהפער הקיים בין הרצוי למצוי. ובתוספת: המחשבה ש"מגיע לי להיות במקום אחר". ומעט הסבר: לכל אדם יש ציפיות. מבלי לחיות עם ציפיות לא נתקדם לשום מקום. כל אחד מכוון את ציפיותיו לכיוון החשוב לו בחיים. האחד מתכוון להיות ספורטאי או שחקן מוביל, האחר מצפה ללמוד תורה ודעת ולהיות מראשי המדברים, בהתאם לידיעותיו וכד'. כאשר אדם בטוח שאכן מקומו האמיתי הוא בהתאם לציפיותיו, אם בפועל אינו מצליח לממש אותו, הרי הוא מאוכזב, ומגיע לכעס על כל הסובב אותו. בעצם, הכועס אומר: מגיע לי שאהיה במצב מצוין, אבל הסביבה בולמת אותי, לכן אני כועס על גורמי המעצור. אם נחזור אליך, נראה לי שהשאיפה שלך היא להיות אמא טובה לילדייך. את מרגישה שאת עושה כל מאמץ כדי להיות במעמד מכובד זה, כדי שתוכלי להכתיר את עצמך בתואר הנפלא: "אני אמא טובה". את מרגישה שלפי המאמצים שאת משקיעה, אכן התואר מגיע לך.

אולם, כאמור, יש פער בין הרצוי למצוי. המציאות מורכבת ומולידה מחסומים המונעים בעדנו מלהגיע אל הנקודה הסופית. אם נתקדם עוד צעד, נוכל להגיע לנוסחה אמיתית , למצבך ולמצבים אחרים. הדרך היא כדלהלן: קבעתי לעצמי מטרה להיות אמא טובה לילדי. ברור שהילדים חייבים לשתף פעולה בכך, שהרי לכאורה זה לטובתם. אם הילדים מתנהגים כדרכם, כילדים, אשר לפעמים משתפים פעולה ולפעמים פונים לכיוונים אחרים, הרי הם הגורמים לי להיות אמא לא טובה. הכל באשמתם! ומכאן הכעס על הילדים. כאמור, זוהי נוסחה לעוד מצבים. כמו שיש "אמא טובה" יש גם "בת טובה" שעושה את רצונה של אמא. אולם, לעיתים לאמא יש דרישות שונות, שהבת אינה יכולה למלאותן. התגובה היא, כעס על אמא. מדוע היא, האמא, מתנהגת עמי כך. אילו הייתה זורמת ומשתפת פעולה, הייתי זוכה לתואר: "בת טובה".

במחשבה נוספת נמצא, שנכנסת כאן מחשבה זרה. את כאמא, בעצם אינך רוצה את טובת הילדים, אלא את טובתך, להגיע לבעלת התואר הנכסף. כמו גם הבת, שאינה רוצה בטובתה של אמא, אלא בטובת עצמה.

אם כן, מה את צריכה לחשוב? בראש ובראשונה להגדיר את המטרה בצורה שונה. במקום להיות "אמא טובה", נגדיר ונאמר, "להיות אמא, המתפקדת כראוי לפי הנסיבות". אם הנסיבות אינן מאפשרות, התנהגי בהתאם לנסיבות, ובכך את ממצה את עצמך, כאשר את שלמה עם ההישגים, אין פער בין הרצוי למצוי, אין כעס על הילדים, ויש רק שמחה של "עשיר השמח בחלקו".