מקהי הרגשה

מקהי הרגשה

למענה הלכתי לשאלות בטהרת המשפחה: 052-3003227

דם הבא בלא הרגשה - אינו אוסר מדאורייתא אלא מדרבנן, בהתאם לגדרי כתמים שיבוארו להלן.
אף על פי כן, יש מצבים שראתה בהם האשה דם בלא להרגיש הרגשה אוסרת, אך אנו חוששים שמא באמת היתה יציאת הדם מלווה בהרגשה אוסרת, אך תחושה אחרת הקהתה והאפילה עליה, ולכן סבורה האשה שהדם בא ללא הרגשה.
בשלושה מצבים אנו חוששים להקהיית ההרגשה[1]:

• כשנמצא דם (אפילו ככתם) בסמיכות לזמן התשמיש - חשש שמא "הרגשת השמש" בעת התשמיש הקהה את ההרגשה האוסרת שהיתה בזמן התשמיש.
• כשנמצא דם (אפילו ככתם) בסמיכות להטלת מי רגלים - חשש שמא הרגשת מי הרגלים הקהו את ההרגשה האוסרת שהיתה באותו הזמן[2].
• גם כשנמצא דם על עד הבדיקה בבדיקה פנימית, אנו אוסרים דם זה למרות שהאשה לא הרגישה, מפני שאנו חוששים שמא "הרגשת העד" שבו בדקה הקהתה את ההרגשה האוסרת.
  
  

במקרים אלו, לא קיימים שלושת התנאים המקלים של כתם, וגם אם נמצא כתם קטן או על בגד צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה, הכתם אוסר.

לתשומת לב:
באופן מעשי, כתם דמי נמצא לעיתים על הבגד ללא הרגשה, ואז אכן יש לו דין כתם.
לעיתים, נמצא כתם דמי בקינוח שאשה מקנחת את עצמה בנייר טואלט לאחר הטלת מי רגלים. כתם כזה, גם אם נמצא על נייר צבעוני (נייר אינו מקבל טומאה, ובצבעוני לא גזרו על כתם), אין להתירו, מאחר שאנו דנים בו כאילו בא בהרגשה ודינו כבדיקה
אכן, סתם נייר טואלט נחשב כ"עד שאינו בדוק". גם אשה הבודקת עצמה בדיקה פנימית בעד שאינו בדוק אינה נאסרת אלא אם גודלו כ"גריס ועוד"[3].
אם כן, גם כתם דמי על נייר טואלט צבעוני שנמצא לאחר הטלת מי רגלים, לא יאסור אלא אם יש בו גודל של "גריס ועוד".
לכן, יש להמליץ לנשים להשתמש רק בנייר טואלט לבן, כדי שהרב הפוסק יוכל לזהות אם זהו דם בצבע האוסר ואם יש בו שיעור של כ"גריס ועוד". על נייר צבעוני קשה לראות זאת, ולעיתים יהא על הרב הפוסק להחמיר מתוך ספק.
ככלל, לאחר הטלת מי רגלים - אין חובה ואף עדיף שלא להתבונן בנייר הקינוח. אם בכל זאת הסתכלה האשה וראתה כתם - אין לזורקו ויש לשאול שאלת חכם ביחס לצבע, אלא אם כן הוא קטן מ"גריס ועוד", שאז בכל מקרה לא תאסר בכתם כזה שנמצא על "עד שאינו בדוק".

[1] פתחי תשובה, סימן קפג, ס"ק א. מקרים אלו מוגדרים כחשש דאורייתא, והאשה נחשבת כאילו ראתה דם עם הרגשה, ולא כרואה כתם - דם הנמצא ללא הרגשה. בשונה מהגדר ההלכתי של "ספק דאורייתא לחומרא" (שבו אפשר, למשל, לצרף ספיקות כדי להקל), מוגדרים שלושת המצבים הללו כחשש דאורייתא, ונחשבת האשה כאסורה מדאורייתא לכל דבר. יש לציין שבטהרת הבית (סימן ח, סעיף יב, ובמשמרת הטהרה שם) הקל בכך.

[2] הפוסקים מחמירים בכך רק אם קנחה עצמה תוך דקה אחת משסיימה להתפנות למי רגליים. בקנחה עצמה לאחר דקה ויותר אין לחשוש (שבט הלוי, סימן קצ, סעיף י, אות ג). יש מקלים גם אם שהתה פחות מדקה עד שקינחה (עיין בנטעי גבריאל, הלכות נדה, פרק עז, סעיף ו, ובהערה י שם).

[3] שולחן ערוך, סימן קצ, סעיף לו.