דגשים בהוראה

שאלה

שלום הרב,
אני מורה לבנים בגיל בי"ס יסודי. הייתי רוצה לדעת, מהו הדגש העיקרי שעלי לשים, לילדים בכיתות ד-ה. ובעיקר, כיצד להגיב כאשר הם פוגעים בי ע"י אמירות חצופות.
לעיתים אני מרגיש נעלב, ופשוט המילים נעתקות מפי.

תשובה

מקצוע ההוראה הוא עבודת קודש המוטלת על מלמדים, מורים ומורות.
כידוע, המורים הם שליחים של ההורים, מפני שעיקר מצוות חינוך מוטלת על ההורים, והם סומכים את ידיהם על המלמדים, שיעשו עבורם חלק ממצוות חינוך.

הנושא הראשון אותו חייבים לקחת לתשומת לב הוא, לאהוב את הילדים. התורה מצוה עלינו, ואהבת לרעך כמוך. הלל הזקן קובע: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך. זוהי כל התורה כולה" (שבת לא,א) ובלשון אחרת, חיובית, מצות אהבה לרעך, זו כל התורה כולה.

במסכת אבות (ד,טו) נאמר: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. זו הדרכה משלימה למצות אהבת הריע, ובכלל זה גם אהבת התלמידים. כמובן, קל לומר, אבל קשה לבצע. תלמידים יודעים כיצד "להוציא את המורה מכליו", ולכן צריך עבודה גדולה כדי שנוכל להתחבר עם כל תלמיד ותלמידה, לראות מדוע הוא מתנהג כפי שהוא, ומתוך האהבה אפשר לקרבו אל המגמות הטובות. בראש ובראשונה לרצות לעשות מעשים טובים, כמו חסד ועזרה לזולת. אח"כ לפתח בקרבו את הרצון ללמוד ולהוסיף דעת. דמותו של המלמד הנערץ, רב שמואל בר שילת, צריכה לעמוד לנגד עינינו. חכמים מספרים (בבא בתרא, ח,ב) שרב ראה את רב שמואל בר שילת נח בגינה, כלומר, שיצא לנופש מהילדים אותם לימד. שאלו: נטשת את אומנותך? השיב לו: מזה שלוש עשרה שנה שלא עזבתי את הילדים אפילו ליום אחד. וגם כעת, כאשר אני בנופש, דעתי עליהם. זהו דגם ליחס של חיבור ואהבה בין מלמד לתלמידיו.

ולנושא השני שהעלית, כיצד להגיב לפגיעה. התגובה המעשית, תלויה בנסיבות. לפעמים נדרשת התעלמות, לפעמים תגובה של צחוק והפיכה לבדיחה, ולעיתים תגובה חריפה, עד כדי הוצאה משיעור. הקושי הוא, בתגובה הפנימית, מה לחשוב ומה להרגיש כאשר ילד מדבר באופן בוטה ומשפיל כלפי המורה. תובנה יסודית בחיינו: אנו חיים בתוך חברה, ויש לחברה השפעה על אורחות חיינו. "מה הבריות אומרות עליו", (יומא פו,א) אמירה כזאת קובעת אם אדם מקדש שם שמים או מחלל שם שמים, כפי שמבואר בגמרא שם. מאידך, בשו"ע או"ח, כותב הרמ"א: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה'". כלומר: יש נושאים שאנו מושפעים מהבריות, ויש נושאים שיש לנו את האמת הפנימית שלנו, שאנו שלימים איתה, ולא מושפעים כלל וכלל ממה שהבריות אומרות עלינו. בעלי המוסר לומדים מהפסוק: "וייותר יעקב לבדו", שלאדם יש כח של "לבדו" והוא העצמיות שאינה מושפעת מפעולות קיצוניות.

כאשר מורה יודע שהוא נוהג כשורה אוהב את התלמידים ורוצה בטובתם, גם אם תלמיד נוקט בלשון שאינה ראויה, דרך נכונה היא לדעת בבטחון שזה נסיון של המורה, ואם לא יפגע, הוא מחזק את האני העצמי שלו. בנוסף, טוב יעשה כל אדם הנפגע מחבירו, אם יקח את הצער והבושה, ויהפוך אותם למנוף לעליה, לראות שהקב"ה הוא שגרם לי לבזיון, כדי שאתקן משהו בחיי.

בימי הסליחות והתשובה, זו הזדמנות לרומם עצמנו למקום גבוה יותר.